חמלה ומחילה

תקציר: המאמר הבא מגדיר מה זו חמלה; מפרט איך לפתח חמלה כלפי עצמנו ואחרים, מהם חיים שמבוססים על חמלה, מהם האוייבים של החמלה, מהם הכלים שעוזרים לפתח חמלה ומה הקשר בין חמלה ומחילה. המאמר כולל פתגמים מעוררי השראה בנושא של חמלה.

"A human being is a part of the whole called by us universe, a part limited in time and space.
He experiences himself, his thoughts and feeling as something separated from the rest, a kind of optical delusion of his consciousness.
This delusion is a kind of prison for us, restricting us to our personal desires and to affection for a few persons nearest to us.
Our task must be to free ourselves from this prison
by widening our circle of compassion to embrace all living creatures and the whole of nature in its beauty." ― Albert Einstein

על פי ויקיפדיה חמלה הינה רגש המבטא תחושה של השתתפות בסבל, המלווה לרוב ברצון להקל או להפחית מן הסבל של האחר; ביטוי של טוב־לב מיוחד כלפי הסובל. חמלה נובעת מתוך אמפתיה ומאופיינת בדרך כלל במעשים בהם האדם החש רגשי חמלה מנסה לסייע לאלה אשר כלפיהם הוא חש רגש זה.

"Compassion is the antitoxin of the soul: where there is compassion even the most poisonous impulses remain relatively harmless." – Eric Hoffer

הדלאי למה מדגיש ש"חמלה אמיתית אינה רק תגובה רגשית, אלא התחייבות ברורה, המבוססת על היגיון", כיוון שחמלה בראש ובראשונה תורמת לאדם שפועל מתוך חמלה. חמלה מהווה תרופה כנגד הרעלים שהורסים את השקט הנפשי שלנו: כעס, שנאה, חשד וקנאה. חמלה מקטינה פחד וחרדה, משקיטה את התודעה, מחברת אותנו לכוחות הנפש שלנו ולאושר הבסיסי של קיומנו.
מחקרים מדעיים מעידים על כך שחמלה תורמת לבריאות מיטבית, מאריכה את תוחלת החיים, מאזנת יתר לחץ דם, תורמת לתחושה טובה יותר ולאושר.

"If you want others to be happy, practice compassion. If you want to be happy, practice compassion." ― Dalai Lama

ניתן להבין את פניה השונות של החמלה כשבוחנים את המילים השונות לחמלה בדת ההינדואיזם. המילים הנפוצות ביותר הינן דאיה (daya), קארונה (karuna) ואנוקאמפא (anukampa).
דאיה (daya) מתוארת כיכולת להתייחס לכל היצורים החיים כמו לעצמך ולרצות ברווחתם; היכולת לראות את כל היצורים החיים כחלק מעצמך ולראות את סבלם כסבלך; כרצון לשכך את הכאב והקושי של האחר בעזרת כל מאמץ הכרחי.
קארונה (karuna) מתוארת כיכולת לשים את הדגש על האחר, להבין את האחר מנקודת המבט שלו.
אנוקאמפא (anukampa) מתארת את מצבנו לאחר שהתבוננו והבנו את כאבו וסבלו של האחר.
בהינדואיזם מדגישים שהניגוד של חמלה הינו יהירות וכי חמלה אינה להרגיש רחמים על מישהו אחר (להרגיש רחמים מצביע על יהירות, אני יותר ממנו/ה), אלא תחושה של אחדות עם אלו שמרגישים כלפיהם חמלה.

"Compassion is not a relationship between the healer and the wounded. It's a relationship between equals.
Only when we know our own darkness well can we be present with the darkness of others.
Compassion becomes real when we recognize our shared humanity." ―Pema Chödrön

חמלה אמיתית נובעת מההבנה שאנו מאוחדים באנושיות ובאלוהות שלנו. מההבנה שבדיוק כמונו, כולם רוצים להיות מאושרים וחופשיים מסבל, אך למרות רצון זה חווים סבל שנובע מבורות –
איננו מבינים לעומק את מקור הסבל ואת מקור האושר. אנו מנסים למצוא אושר וגורמים לסבל, כיוון שאנו פועלים בעולם מנקודת מבט של אישיות נפרדת, מתוך פחד ומגננה, מתוך דאגה לעצמנו ובני ביתנו, במקום לפעול בעולם מנקודת מבט של מודעות, אחדות ופתיחות, מתוך דאגה לכלל (להרחבה בנושא ראה/י מאמר "מי אני?").

"In seperation lies the world's great misery, in compassion lies the world's true strength" – Buddha

ברב הדתות חמלה נחשבת לאחת מהמעלות הגדולות ביותר, כיוון שהיא ממוססת את תחושת הנפרדות (=אישיות) ומחברת אותנו לניצוץ האלוהי שבנו (=מודעות) וזו המשמעות של המילה הלטינית לדת religio , לחבר מחדש (re-ligare).
כשהבודהה נשאל "האם נכון לאמר שטיפוח חסד (loving kindness) וחמלה הינם חלק מהתרגול הבודהיסטי?", הוא ענה "לא, זה לא יהיה נכון לאמר שטיפוח חסד וחמלה הינם חלק מהתרגול הבודהיסטי. יהיה נכון לאמר שטיפוח חסד וחמלה הינם כל התרגול הבודהיסטי". בבודהיזם חסד מאופיין ברצון שכולם יהיו מאושרים וחמלה מאופיינת ברצון שכולם יהיו חופשיים מסבל.

"A truly compassionate attitude toward others does not change even if they behave negatively or hurt you." ― Dalai Lama

הדלאי למה מדבר על שתי רמות של חמלה:
* חמלה ביולוגית – חמלה שאנו מרגישים כלפי משפחה, חברים, אנשים שמתייחסים אלינו יפה וכד'. זוהי חמלה מוגבלת, כי היא תלויה ביחס של האנשים כלפינו.
* חמלה אמיתית –  חמלה שמשלבת תבונה – נובעת מהתבונה שכמו שלי יש זכות להיות מאושר, גם לאחר יש זכות להיות מאושר. לכולם יש זכות להיות מאושרים. בעזרת התבונה אנו מפרידים בין הגישה של האדם כלפינו (אויב או חבר) לבין הזכות הבסיסית שלו להיות מאושר, כאן אין הבדל בין אויב וחבר.
ישנה כאן הפרדה בין חמלה כלפי האדם עצמו, לעומת המעשים שהאדם עושה בשביל להיות מאושר, שעשויים להיות שגויים ואפשר להתנגד או להתגונן בפני המעשים הללו, בלי כעס ובלי לאבד את החמלה כלפי אותו אדם. הגישה הינה הוליסטית, מתוך חמלה כלפי האדם שפועל בצורה שגויה (ובסופו של דבר יסבול מכך) ומתוך חמלה כלפי עצמנו (במידה ומעשיו פוגעים בנו), נשים את הגבולות הנדרשים.

"One must be compassionate to one's self before external compassion" – Dalai Lama

עלינו קודם כל להיות חמלים כלפי עצמנו לפני שנוכל באמת להרגיש חמלה כלפי אדם אחר, כיוון שהבסיס לחמלה אמיתית הינו הבנה ואנו יכולים באמת להבין את סבלו של אדם אחר, רק לאחר שבאמת הבנו את הסבל שלנו. עלינו לפתח גישה סקרנית, כנה וחסרת שיפוטיות כלפי מה גורם לסבל בתוכנו, איך אנו מרחיבים את מעגל הכאב והסבל סביבנו ומה באמת מונע סבל.
עלינו לתת את כל תשומת ליבנו לתהליך הזה בכל רגע בחיינו.
האם הסבל נגרם על ידי אירועי חיינו ומעשיהם של אנשים אחרים או האם הסבל קשור למעשינו ולגישתנו כלפי הדברים שקורים לנו?
עלינו לבחון את מקור הסבל, הרחבת מעגל הכאב והסבל והקלה על הסבל ברמות שונות של הקיום שלנו. ברמה של מחשבות, אמונות, רגשות, תחושות, דיבור, פעולות, נקודות המבט שלנו וגישתנו כלפי כל אלו וכל מה שקורה לנו וכד'.
הרחבה בנושאים של מקור הסבל, הרחבת מעגל הכאב והסבל והקלה על סבל במאמרים חזרה למציאות ; מי אני? ; אהבה ; לפגוש כאב וסבל ; על מודעות, אישיות וחופש הבחירה ביניהם.

"מה שאנחנו דוחים שם בחוץ הוא מה שאנו דוחים בתוך עצמנו, ואת מה שאנו דוחים בתוך עצמנו, נדחה גם בחוץ.
בדרגה שבה יש לנו חמלה לעצמנו, תהיה לנו גם חמלה כלפי אחרים.
יחס של חמלה מתחיל ונגמר ביחס של חמלה כלפי כל אותם חלקים לא רצויים של עצמנו, כל אותם פגמים, שאיננו רוצים לראותם אפילו."
– פמה צ'ודרון, "כשהדברים מתפרקים".

יתכן ובהתחלה יהיה לנו קשה להיות לגמרי כנים עם עצמנו, שנעדיף להפנות את המבט, כדי לא לראות איך אנו גורמים לסבל לנו ולאנשים אחרים. יתכן ונעדיף להאשים את החיים ואנשים אחרים או להצטדק בפני עצמנו. יתכן וכשנראה איך אנו גורמים כאב וסבל לעצמנו ולאנשים אחרים, נתקשה להרגיש חמלה כלפי עצמנו, ונעדיף לשפוט את עצמנו לחומרה. כך אנו נסגרים בפני הסבל, ממשיכים את קיומו ומרחיבים את מעגל הכאב והסבל.
אם נוכל לרגע אחד להשאר במרחב פתוח, כנה ולא שיפוטי; אם נוכל לרגע אחד פשוט להשאר עם כל מה שעולה בנו ולא להסב את המבט; נבין שאין כאן אשמים. אין טובים ורעים. ישנה בורות.
איננו יודעים איך להכיל ולהקל על הסבל שלנו ולכן גורמים עוד כאב וסבל לעצמנו ולאחרים. אנו נוהגים בהתאם להתניות שלנו. איננו יודעים איך לנהוג אחרת. לא לימדו אותנו לנהוג אחרת. זו בורות שעוברת מדור לדור.
השילוב של הפתיחות לכאב עם ההבנה שלא יכולנו לנהוג אחרת וגם אף אחד אחר לא יכל לנהוג אחרת, מולידה חמלה ורצון להקל על הסבל של כולנו.
הראיה וההבנה הבהירה של המודעות יחד עם תחושת החמלה, עוזרות למוסס את ההתניות שלנו, עוזרות לנו לגלות אינטואיטיבית דרך חיים חדשה שהינה חופשייה מההתניות שלנו.

היכולת להרגיש חמלה כלפי עצמנו וכלפי אנשים אחרים תלויה ביחסנו למחשבותנו ולרגשותנו.
כשאנו מאמינים למחשבותנו ומזוהים איתם; כשאנו מסתכלים על עצמנו, על אחרים ועל העולם דרך נקודת המבט של מחשבותנו וחווים את עצמנו/אחרים/העולם דרך נקודת מבט זו; אנו מסתכלים דרך הגדרות ושיפוטיות וחווים הפרדה וניתוק מעצמנו/מאחרים/מהעולם [מומלץ לבחון זאת בעזרת העבודה של ביירון קייטי]. בנקודת מבט זו נמצא האשמה וקורבנות. בנקודת מבט זו אין חמלה, יש רחמים.
כשאנו חיים בפחד מכאב וחוששים להרגיש את רגשותנו במלואם, לא נוכל להרגיש חמלה, כי היכולת להרגיש חמלה, קשורה באופן הדוק ליכולתנו להפתח לכאב שלנו ושל האחר וליכולת להכיל ולהרגיש את כל מנעד הרגשות.
היכולת להרגיש חמלה ואמפטיה קשורה לחיבור למציאות, לחוויה הישירה והראשונית של הרגע הזה, טרום מילים/הגדרות/פרשנויות/סיפורים מנטליים. כדי באמת להרגיש ולהבין את עצמנו ואנשים אחרים, עלינו להיות ריקים מעצמנו כאישיות נפרדת, ולהשאר כמרחב פתוח של נוכחות ומודעות.

ניתן להבין זאת טוב יותר מההגדרה למילה בודהיצ'יטה (bodhichitta) בסנסקריט (הודית עתיקה). משמעות המילה bodhi, הינה "ער", "מואר" או "פתוח לגמרי". משמעות המילה chitta הינה "לב", "גישה" ו mind (= מח, שכל, נפש, רוח, מחשבה, זכרון, דעה, כוונה, רצון).
בודהיצ'יטה מוגדר כ"לב ער או נאצל" שנמצא בכל היצורים החיים; מאופיין כנקודה רכה ופגיעה, כמו פצע פתוח או לב שבור; מקושר ליכולתנו לאהוב, לחמול (להרגיש את הכאב שלנו ושל האחר) ולהבין; היכולת לשמור על לב פתוח, mind פתוח, על גישה פתוחה לחיים.
במישור היחסי (relative reality, המציאות בה אנו חווים את עצמנו כאישיות נפרדת) הבודהיצ'יטה מורגש כקרבה לכל הישויות.
במישור המוחלט (absolute reality, המציאות בה אנו חווים את עצמנו כמודעות), הוא נחווה כהיעדר בסיס (groundlessness, הכל משתנה כל הזמן ולכן אין במה להאחז, אין אפשרות לקבע או להגדיר את העצמי, את האחר, את המציאות וכד') או כמרחב פתוח.

"Our sorrows and wounds are healed only when we touch them with compassion" – Buddha

מאז שאנו זוכרים את עצמנו אנו בורחים מכאב. כל מהות האישיות הנפרדת הינה מגננה מכאב. לעיתים אנו מדחיקים את הכאב ומנסים להסיח את תשומת ליבנו על ידי עשייה בלתי פוסקת, אכילה, שינה, טלוויזיה, שתייה, סמים וכד'. לעיתים אנו מוציאים את הכאב על מישהו אחר ומרחיבים את מעגל הכאב. לעיתים אנו בורחים לחשיבה אובססיבית של צדקנות, קורבנות, האשמה וכד' ויוצרים דרמות שאליהם אנו שואבים את הסובבים אותנו. הבריחה מכאב גורמת לסבל. כל עוד אנו בורחים מכאב, נפעל מתוך פחד ונחווה חוסר שקט רגשי ומנטלי תמידי. עם השנים הבריחה מכאב מקשיחה את ליבנו ויוצרת תחושה גוברת של ניתוק ונפרדות (להרחבה בנושא זה מומלץ לקרוא את המאמרים עולם הרגש; לפגוש כאב וסבל; על מודעות, אישיות וחופש הבחירה ביניהם).
כשאנו מפסיקים את נתיב הבריחה ומוכנים לפגוש בכאב ולחוות את רגשותנו במלואם, אנו מתחילים למוסס את האישיות הנפרדת, להרגיש את קרבתנו לשאר היצורים החיים, לחוות את המרחב הפתוח של בודהיצ'יטה ולגלות את עצמנו כמודעות.

להלן אוסף מקטעים מהספר "כשהדברים מתפרקים" של המורה הרוחנית פמה צ'ודרון, שמתארים את תהליך גילוי הבודהיצ'יטה:
"כשאיננו יכולים עוד להגן על עצמנו מהפגיעות של מצבנו, מהשבירות הבסיסית הזאת של הקיום, אנחנו מעירים את הבודהיצ'יטה, את הרכות הזאת לחיים. במלים של קראמפה גיאלווה השישה עשר:
'אתה מפנים את הכול. אתה נותן לכאב של העולם לגעת בלבך ואתה הופך אותו לחמלה'.
בתקופות קשות, זו היא רק הבודהיצ'יטה, שמרפאת. כשההשראה מסתירה פניה, כשאנחנו מוכנים כבר לוותר, זה הזמן, שבו אפשר למצוא מרפא ברכות של הכאב עצמו. זה הזמן לגעת בלב האמיתי של בודהיצ'יטה. בעיצומה של הבדידות, בעיצומו של הפחד, בלב ההרגשה של היות לא מובן ודחוי, נמצא דופק הלב של כל היצורים, לב העצבות האמיתי.
אנחנו חושבים שההגנה על עצמנו מסבל היא גילוי של נדיבות כלפי עצמנו. האמת היא שאנחנו רק מתמלאים יותר בפחד, מתקשחים ונעשים מנוכרים יותר. אנחנו חווים את עצמנו כנפרדים מהשלם.
באורח משונה, אם בראש מעייננו השאיפה להגן על עצמנו מאי נוחות, נסבול. ולעומת זאת, כשאיננו נסגרים, כשנניח ללב שלנו להישבר, נגלה את קרבתנו לכל היצורים החיים.
כשאנחנו חווים את הרכות של בודהיצ'יטה, זה כמו לחזור הביתה.
התעוררות רוחנית מדומה לעתים למסע אל ראש הר. אנחנו עוזבים מאחורינו את ההתקשרויות ואת הארציות שלנו ועולים לאט במעלה ההר. בפסגה כבר התעלינו מעל כל כאב. הבעיה היחידה במטפורה הזאת היא שאנחנו עוזבים את כל השאר מאחור. הסבל נמשך, ולא הוקל במאום על ידי בריחתנו האישית.
בתהליך גילוי הבודהיצ'יטה, המסע יורד למטה, לא עולה למעלה. ההר כמו מצביע אל מרכז האדמה במקום להתנשא אל השמים. במקום להתעלות מעל לסבל של כל היצורים אנחנו נעים לכיוון הסערה והספק. אנחנו קופצים לתוכם. אנחנו נעים לקראתם בכל דרך אפשרית. אנחנו חוקרים את המציאות הלא צפויה של חוסר הביטחון ושל הכאב, ומנסים לא להדוף אותם מעלינו. אנחנו יורדים למטה.
איתנו יורדים עוד מיליוני אחרים, שותפנו להתעוררות מהפחד. בתחתית אנחנו מגלים מים, המים המרפאים של בודהיצ'יטה. שם למטה בעובי הדברים, נגלה את האהבה שלא תמות."

"I would like my life to be a statement of love and compassion – and where it isn't, that's where my work lies" –  Ram Dass

חיים של חמלה הינם חיים של כוונה ונכונות לשמור על ראש ולב פתוחים כלפי מה שעולה בתוכנו, מי שנקרה בדרכנו, מה שהחיים מזמנים לנו. כוונה ונכונות לפגוש הכל.
כדי לעשות זאת עלינו לשים לב, לזהות ולהרגיש את כל המקומות והרגעים בהם אנו נסגרים ולשים לב, לזהות ולהרגיש את כל המקומות ורגעים בהם אנו נפתחים או נשארים פתוחים. עלינו לשים לב להבדלים. איך אנו חושבים, מדברים ופועלים ממקום של סגירות ומגננה ואיך אנו חושבים, מדברים ופועלים ממקום של פתיחות וחמלה. איך זה מרגיש ומהן התוצאות שנובעות מכך.
כשאנו נסגרים אנו פועלים כאישיות נפרדת. הנטיה תהיה לשפוט, להאשים, להצטדק, להתגונן, לתקוף, להאחז בנקודת המבט שלנו, להתעקש שהדברים הינם כפי שאנו חושבים וצריכים להיות כפי שאנו רוצים. נאמין שאנו יודעים. נפחד ונלחץ מהכאב שלנו ושל האחר, נתנתק מתחושות הגוף ונדבר מהראש, טון הדיבור שלנו יהיה נוקשה יותר. המבט יהיה סגור, קר, מנותק, זגוגי או מנוכר. הגוף והפנים מכווצים ונוקשים. לא נקשיב באמת ולא נבין את האחר, כי נהיה עסוקים בלהתגונן ולהגיב. הסגירות שלנו תיצור סגירות אצל אחרים והם יגיבו אלינו ממקום של סגירות.
כשאנו פתוחים אנו פועלים כמודעות. אנו יודעים שאיננו יודעים; איננו יכולים לקבע/להאחז/להגדיר את עצמנו, את האחר ואת הסיטואציה; איננו יודעים מראש מה הולך לקרות, מה תהיה התוצאה או אפילו מה התוצאה הרצויה, הכל פתוח; אנו מודעים למחשבותנו אך איננו מאמינים להם, אנו מחוברים וקשובים לליבנו וגופנו; אנו מכילים ומרגישים את רגשותנו ותחושותנו, פתוחים לכאב שלנו ושל האחר; אנו בהקשבה אמיתית לעצמנו ולאחר במטרה באמת להבין; נדבר מהלב, נבטא את הכאב שלנו, ללא האשמה, כדי שבאמת יבינו אותנו; טון הדיבור שלנו יהיה רך ואנושי יותר. המבט פתוח, חם, מקבל וחמל.
ישנה תחושה של מרחב ושקט שבתוכם הדברים קורים מעצמם, תחושה של חסד; הפתיחות שלנו תיצור פתיחות אצל אחרים והם יגיבו אלינו ממקום של פתיחות.
רגעים של פתיחות אמיתית, יוכלו להוות נקודת ייחוס, שממנה נזהה בקלות יותר מתי אנו נסגרים.
רגעים של סגירות, הינם הזדמנות להפתח בפני עצמנו, לקבל את עצמנו גם במקומות הללו, לפתח חמלה כלפי עצמנו. כך נוכל בפעם הבאה להשאר פתוחים יותר.

"Without justifying of condemning ourselves, we do the courageous work of opening to suffering.
This can be the pain that comes when we put up barriers or the pain of opening our heart to our own sorrow or that of another being.
We learn as much about doing this from our faliures as we do from our successes.
In cultivating compassion we draw from the wholeness of our experience – our suffering, our empathy, as well as our cruelty and terror."
― Pema Chödrön

בבודהיזם מדברים על שלושת האוייבים הקרובים של החמלה ועל האויב הרחוק של החמלה:
* רחמים – כאשר אנו מזוהים עם תפקיד ה"עוזר" ורואים את האחר כחסר ישע שאינו יכול לעזור לעצמו. במקום להרגיש את כאב האחר ואחדות עימו, אנו מתנתקים ממנו ומרגישים מעליו. מי שמקבל רחמים ירגיש ריחוק וכאב במקום חום ותמיכה של חמלה אמיתית.
עלינו ללמוד לזהות את ההבדל בין חמלה אמיתית ובין רחמים, כפי שזיהינו מתי אנו נסגרים ומתי אנו נפתחים (ראה/י פסקה לעיל).
* הצפה – תחושה של חוסר ישע מול כמות או עוצמת הכאב, שלנו או של האחרים. תחושה שכל מה שנעשה, לא יעזור. תחושת ההצפה מרפה את ידינו.
נעשה כמיטב יכולתנו להניח למחשבותנו ולהשאר פתוחים לכאב שעולה בנו ובאחרים. נזהה מתי אנו נסגרים ונפתח בפני הסגירות. אם מדובר בכאב של אדם אחר, ניתן גם להשאיר את כל תשומת ליבנו על האחר ולזכור שאנו שם כדי להקל על סבלו (ראה/י הקשבה עמוקה וחמלה להלן). בכל מקרה, בין אם נצליח להשאר פתוחים ובין אם לא, מפעם לפעם, נוכל להכיל יותר.
* חמלה של אידיוט – כאשר בשם החמלה והפתיחות אנו מאפשרים לאנשים אחרים לנהוג בנו בצורה שאינה נאותה ואינה מכבדת אותם ואותנו, במקום להציב גבולות ברורים ולאמר "לא".
עלינו לזכור שחמלה אמיתית כוללת גם את עצמנו; שהצבת גבולות יכולה להיות אקט של חמלה כלפינו וכלפי אחרים, כי כשהם פוגעים בנו הם פוגעים גם בעצמם; שניתן להרגיש חמלה כלפי האדם ועדיין להתנגד למעשיו ולמנוע אותם.
* אכזריות – זו האויב הרחוק של החמלה או ההיפך מחמלה. כאשר אדם מגיע לקצה של יכולת הסבל שלו, כשהוא אינו יכול להכיל יותר סבל, לעיתים הוא מתגונן בפני הכאב, הפגיעות והפחד, על ידי הפגיעה באחרים.

 "If a person seems wicked, do not cast him away. Awaken him with your words, elevate him with your deeds, repay his injury with your kindness.
Do not cast him away; cast away his wickedness." ― Lao Tzu

כלים שעוזרים בפיתוח חמלה:
* חקירה של המחשבות והאמונות שלנו – ראה/י העבודה של ביירון קייטי.
* מודעות ונוכחות ברגע הזה (בזרמים שונים נקרא mindfulness, התבוננות, להיות עד, just sitting וכד') – כתרגול מדיטציה (בקישור קובץ אודיו להורדה של מדיטציה מודרכת) וכדרך חיים (להרחבה ראה/י חיים כאן ועכשיו , בחזרה למציאות , מודעות כדרך חיים).
* מודעות רגשית וריפוי רגשי – היכולת לזהות את הרגשות, להכיל ולהרגיש אותם ישירות בגוף, בלי סיפור מנטלי נלווה שמלבה אותם – כתרגול ממוקד וכדרך חיים (ראה/י עולם הרגש; לפגוש כאב וסבל; על מודעות, אישיות וחופש הבחירה ביניהם).
* דיבור מהלב – כשאנו מרגישים כאב וסובלים ורוצים להקל על כאבנו או לפתור בעיה במערכות היחסים שלנו אשר העלתה בנו כאב וסבל, נדבר מהלב וננסה לשתף בכאבנו וסבלנו כדי לעזור לאחר ולעצמנו להבין את כאבנו וסבלנו. עלינו לדבר בצורה שאינה מאשימה את האחר או את עצמנו. פשוט לחלוק מעומק ליבנו מה אנו מרגישים וחווים. בשביל באמת לדבר מהלב ולחלוק את כאבנו, עלינו להרגיש את כאבנו מבלי להסגר ולברוח למחשבות (במקרה זה נתחיל לדבר מהראש, להאשים, לנתח את הסיטואציה, לפרש אותה ולספר סיפורים מנטליים שאינם קשורים למציאות).
* הקשבה עמוקה וחמלה – המטרה בהקשבה זו הינה להפתח ולהקשיב לאחר כדי לעזור לו לבטא מה שיושב על ליבו, לפרוק את כאבו, ולהקל על סבלו – לעזור לו לדבר מהלב.
יתכן שהנאמר יעלה בנו מנעד של רגשות ואף יגרום לנו להסגר (במיוחד אם זו סיטואציה שאנו מעורבים בה אישית, לדוגמא כשאנו מנסים לפתור בעיה במערכות היחסים שלנו אשר העלתה את הכאב הזה). עלינו להיות מודעים לרגשות הללו, לנשום לתוכם ולהרגיש אותם, אך נשאר במודעות למטרת ההקשבה, לכך שאנו כאן כרגע בשביל להקל על סבלו של האחר (בסיטואציה בה אנו מעורבים באופן אישי, נוכל בתום ההקשבה להחליף תפקידים ולחלוק את כאבנו).
יתכן והדברים הנאמרים הינם שגויים וכוללים פרשנויות שונות של המציאות שאינם המציאות עצמה. יתכן ויעלו בנו תובנות איך האחר יוכל לסבול פחות. עלינו להיות מודעים למחשבות ותובנות שעולות בנו, אך לא לקטוע את רצף השיחה, לא להעיר לאדם שהוא שוגה, כי זה יהפוך לדיון במקום הקשבה. נוכל לשתף בתובנות שלנו לגבי איך האדם יכול לסבול פחות לאחר שיסיים לדבר או בתקופה מאוחרת יותר.

כשאנו רוצים להבין את עצמנו טוב יותר (את הכאב/סבל/קושי/מצוקה שלנו) אנו יכולים להקשיב לעצמנו בהקשבה עמוקה וחמלה. במקרה זה אנו גם הצד שמדבר מהלב וגם הצד שמקשיב הקשבה עמוקה וחמלה. נפנה את תשומת לבנו אל תוך גופנו, נרגיש את כאבנו ורגשותנו ונקשיב למחשבותנו (בדיוק כפי שהיינו מקשיבים לאדם קרוב ואהוב) במטרה להבין "מה אני באמת צריכ/ה כרגע?", מה הצורך האמיתי שבא לידי ביטוי במחשבותיי או מתחת למילים.
בדרך כלל יש שני קולות שבאים לידי ביטוי במחשבותנו:
* הקול של האגו, הילד הפנימי שלנו, שמבטא את הרצונות והצרכים שלנו. קול זה משתמש במילה "אני" בדיבור הפנימי שלנו.
* הקול של הסופר אגו, המבוגר האחראי (הקול שהפנמנו מדמויות המפתח בחיינו כמו הורים, מורים וכד'). קול זה משתמש במילה "את/ה", בדיבור הפנימי שלנו, כשהוא בעצם מדבר אל האגו והוא מבטא את איך הדברים צריכים להיות (את/ה ככה, את/ה צריכ/ה להיות ככה, את/ה צריכ/ה לעשות את זה וכד'). זהו קול ביקורתי ושיפוטי. הקול של הסופר אגו בתוכנו הרבה פעמים מדכא את קולו של האגו ולא מאפשר לו לבטא את עצמו ואת צרכיו ורצונותיו.
כשאנו מקשיבים לעצמנו בהקשבה חמלה ועמוקה, אנו כמודעות, מחליפים את קולו הביקורתי של הסופר אגו ובאמת מקשיבים לאגו, לילד בתוכנו, לצרכים שלו, לרצונות שלו.
כמודעות, דרך הקשבה עמוקה, נבין אינטואיטיבת את הצרכים היותר עמוקים שבאים לידי ביטוי מתחת למילים ונוכל למלא את הצרכים הללו עבור עצמנו או לבקש אותם בתוך מערכות היחסים שלנו.
כך דרך הקשבה עמוקה, אנו מפסיקים את הסכסוך הפנימי בין הסופר אגו והאגו, בין "הראש" ל"לב", והופכים כמודעות להורה המודע, האוהב, החמל, המקבל והקשוב של עצמנו.

בסרטון הבא שיחה מומלצת ביותר ומעוררת השראה עם המורה טיך נאת האן בנושא של חמלה (על הבנת הסבל שלנו, פיתוח חמלה, חמלה במערכות יחסים, דיבור מהלב, הקשבה עמוקה וחמלה וכד').

"Be kind, for everyone you meet is fighting a harder battle." ― Plato

את הכלים המפורטים במאמר זה ניתן גם ללמוד בסדנה דרכו של הלב, מפגשים אישיים של מודעות רגשית וריפוי רגשי, בהנחיה אישית בנושא ובקורס מדיטציה ומודעות. התקשר/י 052-3470949 או לחצ/י צור קשר לקבלת פרטים והרשמה.