מי אני?

תקציר: כולנו משתמשים במילה "אני" עשרות פעמים ביום במילותנו ומאות פעמים ביום במחשבותנו, אבל האם שאלת את עצמך אי פעם "מי אני?".
מאמר זה מעלה את השאלה "מי אני?"; מראה איך התנתקנו ממי שאנו באמת והזדהנו עם זהות נפרדת שמבוססת על מילים והגדרות וגורמת לחיפוש עצמי מתמיד וסבל; איך לגלות ולחזור אל מי שאני באמת (והאושר, אהבה ושלווה הנלווים לכך), דרך חוויה ישירה של מי אני באמת מחד וחקירה מעמיקה של כל מה שאיני מאידך. המאמר כולל ציטוטים מעוררי השראה של המורה הרוחני סרי ניסרגדטה מהרג’, מהספר "I am That", שמאגד שיחות בין מורה זה לתלמידיו.

"מי אני?"
האם שאלת את עצמך פעם את השאלה הזו?
קח/י כמה דקות כרגע. שאל/י את עצמך את השאלה הזו ותראה/י מה עולה בתוכך. היה/י כמרחב שמאפשר לכל תשובה לעלות בלי לנסות לבחון את נכונות התשובה.
אם עולות תשובות מילוליות, רשמ/י אותן על דף נייר. שאל/י שוב ושוב את אותה שאלה "מי אני?" והמשיכי לשאול ולרשום עד שלא עולות יותר תשובות מילוליות.
השאר/י כמה דקות במרחב השקט הזה, שכבר לא עולות בו מילים והגדרות. הרגש/י מי את/ה ללא מילים והגדרות.
הסתכל/י עכשיו על כל מה שכתבת על דף הנייר ושאל/י שוב "מי אני?". אם עולות תשובות מילוליות נוספות, רשמ/י אותם. אם לא, השאר/י כמה דקות נוספות במרחב ללא מילים והגדרות.
מה יותר "אני"? החוויה הישירה של עצמי ללא מילים והגדרות או הרשימה על הנייר? מה מרגיש יותר אמיתי?
קרא/י שוב את מה שכתבת. עצר/י אחרי כל משפט שכתבת ושאל/י את עצמך את השאלות להלן. אל תחשב/י על התשובות, תנ/י להם לעלות מעצמם מתוך המרחב השקט.
* האם זה מי שאני באמת? אם התשובה הינה "לא", מחק/י את המשפט הזה מהרשימה שכתבת. אם התשובה הינה "לא יודע/ת" שימ/י סימן שאלה ליד משפט זה.
* האם מאז ומתמיד הייתי כך או שזה משהו שהשתנה/התווסף עם השנים? אם זה משהו שהשתנה/התווסף עם השנים, מחק/י את המשפט הזה מהרשימה שכתבת, כי תמיד היית מי שאת/ה באמת, גם לפני השינוי/תוספת הזו.
* איך אני יודע/ת שאני כך? האם למדו אותי את זה על עצמי או שזו מאז ומתמיד היתה החוויה הישירה שלי של מי שאני באמת? אם זה משהו שלמדו אותך על עצמך, מחק/י את המשפט הזה מהרשימה שכתבת, כי את/ה לא יודע/ת את זה בודאות מהחוויה הישירה שלך, זו אמונה במה שנאמר לך לגבי עצמך.
מה היה לך קשה למחוק?
מה נשאר ברשימה? [אם נשאר משהו ברשימה, נבחן אותו בהמשך המאמר].
מי אני באמת?…

כתינוקות, כשעדיין לא למדנו שפה, מילים והגדרות; כשעדיין לא לימדו אותנו מי אנחנו ומה אנחנו חווים; חווינו את עצמנו ואת העולם בצורה שונה לגמרי, כפי שאנו באמת.
לא היה לנו גבול מוגדר ולא היתה הפרדה ביננו לבין העולם. פשוט חווינו את עצמנו כקיימים ומודעים בלי היכולת להגדיר את עצמנו.
חווינו את העולם בתוכנו, כאוסף של תחושות, רגשות וחוויות חושיות שעולות בתוכנו, בלי היכולת לזהות ולהגדיר אותם.
"טוב" ו"רע" לא היו קיימים בחוויה שלנו. היתה פתיחות וקבלה.

בגיל הרך; עם התפתחות השפה, יכולתנו לתקשר, להבין, לחשוב; התחיל המיסוך הראשוני על החוויה הראשונית של ינקותינו, הפרשנויות הראשוניות:
בסנסקריט (הודית עתיקה) Nama–Rupa (שם = Nama; צורה, דמות = Rupa), זיהוי עצמים כנפרדים ונתינת שם לעצמים אלו.
התחילו ללמד אותנו מי אנחנו (שם, גוף, זכר/נקבה, קשרים משפחתיים והגדרות נוספות כגון ילדים טובים או רעים, יפים, חמודים, חכמים וכד').
התחלנו לחוות את עצמנו דרך ההגדרות הללו, להתאים את עצמנו להגדרות הללו ולהתנתק מהחוויה הישירה של עצמנו כפי שאנו באמת.
התחילו ללמד אותנו על העולם, דרך זיהוי של עצמים, שמותיהם ותכונותיהם. התחילה ההפרדה ביננו כסובייקט אשר חווה את העולם, לבין העולם כאוסף של אובייקטים אשר נחווים על ידנו.
"טוב"(=רצוי) ו"רע"(=דחוי) חדרו לחוויה שלנו. רצינו להיות בהתאם להגדרות ה"טובות" ולהפסיק להיות בהתאם להגדרות ה"רעות". רצינו לחוות רק חוויות "טובות" (=נעימות) ולהמנע מחוויות "רעות" (=כואבות). בשלב זה מתחיל הסבל האנושי, כלומר התנגדות למה שקיים ווהשתוקקות למה שאינו קיים.
בהקשר זה, ניתן להבין את המשמעות האמיתית ביותר של  ההנחייה ביהדות "לא תעשה לך פסל" או שלא נותנים שם מפורש ל"שם" או המשפט "אהיה אשר אהיה", כהמנעות מהמיסוך הראשוני של צורה ושם, והשארות בחוויה הראשונית של ינקותינו, החוויה הישירה של עצמנו/העולם/אלוהים ללא הפרדות והגדרות.
בדומה, המשפט שישו אמר בברית החדשה שמלכות השמיים שייכת לאלו שהינם כמו ילדים.
כך גם ה Beginner's mind או No mind שמדברים עליהם ב Zen (שימ/י לב, מדברים על No mind ולא  Silent mind, יש הבדל בין השניים שיפורט בהמשך).

מנותקים מהחוויה הישירה של עצמנו כפי שאנו באמת, כל הזהות שלנו (=אישיות) התבססה על הגדרות שניתנו לנו על ידי סביבתנו ומה שסביבתנו שיקפה לנו. סביבתנו הפכה למראה שלנו.
זהות זו אינה יציבה. היא מבוססת על אישור תמידי של הסביבה ואישור זה משתנה בכל רגע, בהתאם לסביבה שאנו נמצאים בה, בהתאם לכל אדם שאנו נמצאים בחברתו.
זהות זו דורשת תחזוקה מתמדת ומאמץ אינסופי, בכל רגע עלינו להתאים את עצמנו ולנהוג בהתאם לאוסף ההגדרות שעליהן מתבססת הזהות שלנו.
זהות זו תמיד חסרה וזקוקה לעוד (עוד אישורים, עוד הגדרות, עוד תארים, עוד הצלחות וכד').
זהות זו אפילו אינה זהות אחת, אלא אוסף של זהויות, לפעמים סותרות בהגדרות, רצונות ומעשים שלהם.
זהות זו הינה תלוית זמן ומרחב ויש לה תאריך תפוגה.
זהות זו מונעת מפחד ותשוקה.
זהות זו גורמת להפרדה, חוסר שקט וסבל.
זהות זו גורמת לחיפוש מתמיד של אהבה, שלווה ואושר.

"So many words you have learnt, so many you have spoken. You know everything, but you do not know yourself.
For the self is not known through words – Only direct insigt will reveal it. Look within, search within." – Sri Nisargadatta Maharaj

כדי לחזור כעת לחוויה הראשונית של ינקותך, עליך לוותר לרגע על מילים והגדרות. שאל/י את עצמך:
כשאיני יכול/ה לאמור דבר על עצמי, מה נשאר?
התשובה לשאלה זו הינה החוויה הישירה שלך את עצמך כפי שאת/ה, כיוון שאינך יכול/ה להשתמש במילים והגדרות, כלומר אינך יכול/ה להסתמך על החשיבה.
כשאיני יכול/ה לאמור דבר על החוויה הנוכחית, מה נשאר?
הכוונה במילים "חוויה נוכחית" הינה מה שאת/ה רואה, שומע/ת, מריח/ה, טועמ/ת, חש/ה, מרגיש/ה. נסה/י בהתחלה לשים לב לחוש אחד בלבד,  אח"כ שימ/י לב לסימפוניה של החושים.
התשובה לשאלה הינה החוויה הישירה של העולם כפי שהוא, כיוון שאינך יכול/ה להשתמש במילים והגדרות, כלומר אינך יכול/ה להסתמך על החשיבה.
כשאיני יכול/ה לאמור דבר על עצמי ועל החוויה הנוכחית, היכן אני מסתיימ/ת והעולם מתחיל? האם קיימת הפרדה? היכן נמצא הגבול?
נסה/י למצוא את הגבול הזה, כשאינך יכול/ה להסתמך על החשיבה, מילים והגדרות. הנח/י לכל תשובה מילולית או מחשבה שעולים והשאר/י עם החוויה הישירה שלך.
כשאיני יכול/ה לאמור דבר על עצמי ועל החוויה הנוכחית, האם משהו חסר?
נסה/י למצוא משהו חסר, כשאינך יכול/ה להסתמך על החשיבה, מילים והגדרות. הנח/י לכל תשובה מילולית או מחשבה שעולים והשאר/י עם החוויה הישירה שלך.
כשאיני יכול/ה לאמור אפילו "אני", מה נשאר?
הנח/י לכל תשובה מילולית או מחשבה שעולים והשאר/י עם החוויה הישירה שלך.

בסנסקריט (הודית עתיקה) המילים שמתארות את עצמנו והחוויה הישירה של עצמנו כפי שאנו באמת הינם  Sat-Chit-Ananda:
Sat = קיום (pure being, טהור=ללא הגדרות). עצם קיומי אינו מוטל בספק. בחוויה הישירה שלך האם אי פעם חווית שאינך קיימ/ת? האם אי פעם תוכל/י לחוות שאינך קיימ/ת? האם בחוויה הישירה שלך חווית את ההתחלה שלך? או תוכלי לחוות את הסיום שלך? בוודאי שלא, כי הרי עצם החוויה מעידה על כך שאת/ה קיימ/ת לפני "ההתחלה" או אחרי "הסיום".
Chit = מודעות (awareness). אין בכך ספק. בכל רגע אנו מודעים. כל חוויה מצביעה על המודעות לחוויה. האם ניתן לחוות משהו בלי להיות מודעים לחוויה? האם משהו יכול לקרות ללא מודעות? (מכאן שאלת הזן Zen – אם עץ נופל ביער ואף אחד לא שומע , האם הוא השמיע צליל בעת נפילתו?) האם את/ה יכול/ה להפסיק להיות מודע/ת? אפילו ביקיצה משינה עמוקה, אנו יודעים להגיד אם זו היתה שינה טובה או לא, כלומר הייתה מודעות גם בזמן השינה העמוקה.
בחוויה הישירה לעיל (כשלא ניתן להסתמך על החשיבה, מילים והגדרות) גילינו שאנו ללא גבולות ולא חסר דבר (כיוון שאין לנו גבול, הכל כלול).
אם נשאר בחוויה הישירה הזו, נגלה שכל מה שאנו מחפשים (אהבה, אושר, שלווה וכד') נמצא כאן בחוויה הישירה של עצמנו כפי שאנו באמת, אך החוויה הישירה של הדברים הללו הנה שונה מאיך שאנו מדמיינים אותם בחשיבה שלנו.
החוויה הישירה של מי שאנו באמת מרגישה כהתרחבות אינסופית והתעלות. אהבה, אושר, שלווה, התרגשות, אורגזמה, השראה, צחוק וכד', כולם אספקטים/גוונים של אותה תחושת התרחבות אינסופית והתעלות. זה האושר האבסולוטי = Ananda, התרחבות אינסופית/התעלות שאינם תלויים בדבר.
מאז ומתמיד כל מה שחיפשנו היה את עצמנו וכשאנו מגלים בחוויה הישירה של עצמנו מי אנו באמת, החיפוש יכול להסתיים.

מדוע בדרך כלל החיפוש אינו מסתיים כאן?
* החוויה הישירה הזו הינה כה פשוטה וזמינה שאנו מפספסים אותה כל הזמן. בגדר "הדבר האחרון שהדג שם לב אליו זה המים בהם הוא שוחה".
* אנו הקבוע שכנגדו/בתוכו/לאורו קורים כל השינויים – כל המחשבות, תחושות, רגשות וזהויות שבאות והולכות. אנו מהופנטים על ידי מה שמשתנה ולכן מה שקבוע נעלם שוב מן העין.
* הרגלים של שנים בהם ביססנו את זהותנו על הגדרות וחיפשנו את עצמנו בדברים מחוצה לעצמנו, בדרך כלל לא נפסקים ברגע אחד של חוויה ישירה ואמיתית או לחילופין רגע אחד של חוויה ישירה ואמיתית, בדרך כלל לא מספיק כדי לבסס את זהותנו על מי שאנו באמת.
* כשאנו מסתכלים דרך העיניים של הזהות הנפרדת שביססנו לאורך השנים (הזהות שמשתנה ותלויה בעבר ובעתיד, במילים והגדרות וכד'), החוויה הישירה של מי שאנו באמת, כאן ועכשיו, הינה פשוטה מידי (כה פשוטה שהזהות הנפרדת לא יכולה להפוך אותה להישג שמאדיר את הזהות הנפרדת), אנו לא מאמינים שזה יכול להיות כל כך פשוט או לא מעריכים זאת נכונה וממשיכים לחפש.
* אם הגילוי של מי שאני באמת מלווה בחוויה רוחנית יוצאת דופן, יתכן בלבול בין מי שאני באמת (שהינו קבוע) לבין החוויה הרוחנית שהתלוותה לגילוי (שהינה רגעית וחולפת).
יתכן ונחשוב שבגלל שהחוויה הרוחנית חלפה, הגילוי של מי שאני באמת לא היה אמיתי.
יתכן ונשווה את הגילוי/חוויה שלנו, לגילוי/חוויה של אנשים "מוארים" ונגיע למסקנה שכיוון שיש הבדל, אנחנו עוד לא שם. יתכן שהמילים והסיפורים שלהם, יצרו אצלנו רעיון לגבי איך זה צריך להיות ולהרגיש, והחוויה הישירה שלנו אינה תואמת את הרעיון ולכן אנו ממשיכים לחפש.
כמו כן, הזהות הנפרדת נוטה להאדיר את החוויה, להפוך אותה להישג רוחני וליצור סביבה זהות משופרת, רוחנית, אולי אפילו מוארת – אגו רוחני, עם כל המאפיינים שפורטו לעיל לגבי הזהות שמבוססת על הגדרות, לדוגמא הוא מבוסס על העבר (החוויה הרוחנית המדהימה ההיא שהיתה לי אז… אך איננה איך שאני חווה את עצמי כרגע), דורש תחזוקה מתמדת (הזכרות והאדרה של אותה חוויה) ומונע מפחד (של איבוד ה"הארה") ותשוקה (להיות ה"מואר", זה שיודע). גם כאן, הזהות אינה יציבה, כי היא מבוססת על חוויה רגעית ולא על מי שאני באמת.
* באופן אינטואיטיבי אנו מבינים שלא מספיק לגלות מי אני, עלי גם לחוות מי אני באמת באופן יום יומי ועל הגילוי הזה לבוא לידי ביטוי בחיי היום יום, במילים ובמעשים. זהו תהליך הדרגתי, שבמהלכו יש לפגוש את כל מה שאינו אמיתי, כשהוא בא לידי ביטוי במילים ובמעשים היום יומיים. אם זהותנו אינה מספיק מבוססת על מי שאנו באמת ואין לנו בהירות לגבי התהליך הזה, כאשר מה שאינו אמיתי בא לידי ביטוי בחיינו, נאמין שאיבדנו "את זה" או שלא באמת גילינו "את זה" ונמשיך לחפש…

"Remove the verbiage and what remains? Truth remains.
My home is in the unchangeable, which appears to be a state of constant reconciliation and integration of opposites.
People come here to learn about the actual existence of such a state , the obstacles to its emergence, and, once perceived,
the art of stabilizing it in consciousness, so that there is no clash between understanding and living." – Sri Nisargadatta Maharaj

תמיד היינו ונהיה מי שאנו באמת. מעולם לא היינו ולא נהיה זהות נפרדת שמבוססת על הגדרות. גם כשאנו מרגישים וחווים את עצמנו ברגע מסויים כזהות נפרדת, אנו עדיין מודעים לחוויה הזו, כלומר אנו כמודעות, איננו מושפעים מחווית הנפרדות.
ה"חזרה לעצמנו" הינה בעצם תהליך של ביטול ההזדהות עם הזהות הנפרדת שמבוססת על מילים והגדרות וביסוס הזהות שלנו על החוויה הישירה של מי שאנו באמת.
עלינו באופן עקבי ונחוש, בכל רגע, להרפות אל תוך החוויה הישירה של מי שאנו באמת ולהשאר שם (אפשר להעזר כאן בטרנספיגורציה).
נעזר בשאלות כגון חמש השאלות שפורטו לעיל ("כשאיני יכול לאמר דבר על עצמי, מה נשאר?" וכד'), בחקירה של "מי אני באמת?", בהתבוננות וזיהוי של כל מה שטוען לכתר "אני" אך אינו יכול להיות "אני" (עצם הזיהוי של מה שאינו אני, מחזיר אותי למה שאני באמת).
נשים לב להבדל בחוויה שלנו כזהות נפרדת לבין החוויה הישירה של מי שאנו באמת ונבחן "מה מרגיש יותר אני?".

"By knowing what you are not, you are free of it and remain in your own natural state" – Sri Nisargadatta Maharaj

ישנם כמה "כללי אצבע" שעוזרים לזהות כל מה שאינו "אני":
* מי שאני באמת הינו קבוע ולכן איני יכול להיות דבר שמשתנה/בר חלוף. אינטואיטיבית אנו יודעים זאת, שמה שבאמת אמיתי הינו נצחי ואינו משתנה/בר חלוף ומה שמשתנה/בר חלוף אינו אמיתי.
* איני אובייקט מוחשי או מופשט שאני מודע/ת אליו, כי עצם המודעות לאובייקט מעידה על כך שהוא נפרד ממני.
* איני יכול/ה להגדיר את מי שאני באמת במילים. מי שאני באמת לא אומר "אני…", "שלי…", "את/ה…" ולא זקוק להגדרות, אישורים והוכחות. מי שאני באמת קיים לפני מילים. כל המילים עולות מתוכי ומתמוססות לתוכי.
* מי שאני באמת אינו תלוי זמן ומרחב, זמן ומרחב קורים בתוכי (פירוט על אשליית הזמן והמרחב להלן).

ננסה לבחון את כל מה שמעורר בנו זהות נפרדת, בעזרת כללי האצבע הנ"ל והחוויה הישירה שלנו (הסתכל/י כעת על מה שנותר ברשימה שיצרת בתחילת המאמר):

מחשבות, רגשות, תחושות
מופיעות, נשארות זמן מה ומתמוססות. אנו מודעים אליהם. לפי שני כללי האצבע הראשונים הם לא יכולים להיות אני.
אם נתבונן במחשבות, רגשות ותחושות, נראה כי חלקן מעוררות זהויות שונות שמבוססות על הגדרות. לדוגמא, זכרון של בן או בת הזוג, יעלו בנו את הזהות ה"זוגית" (אני בן/בת הזוג של…). מחשבה על הילדים, תעורר את הזהות ה"הורית" (אני ההורה של…). תחושה פיזית בגוף, תעורר את הזהות ה"פיזית" (=אני הגוף הזה).
מחשבות, רגשות ותחושות מסוימות יעוררו הזדהות עם הזהויות הללו, תחושה של נפרדות, יעירו את מחשבת ה"אני"/"שלי"/"את/ה" וסיפור מנטלי סביב מחשבת ה"אני"/"שלי"/את/ה".
המחשבות, רגשות ותחושות הללו, שאנו "לוקחים באופן אישי", הינם בדרך כלל כאלו שיש לנו עניין בהן (attraction בבודהיזם) כי הן "חיוביות/נעימות/מוסיפות משהו לזהות הנפרדת" או התנגדות אליהן (aversion בבודהיזם) כי הן "שליליות/לא נעימות/גורעות משהו מהזהות הנפרדת" או שהן נובעות מתשוקה/פחד או מעלות בנו תשוקה/פחד.
מחשבות ה"אני…" ו"שלי…" הינן מחשבות של האישיות/אגו. מחשבות "את/ה" שעולות בתוכנו כקול שמדבר אל עצמנו, הינן מחשבות בהן הסופר אגו (=קולו של המבוגר האחראי בתוכנו שמחקה את קול המודעות, אך אינו המודעות) מדבר אל האגו (הילד בתוכנו).
זה בסדר שהמחשבות, רגשות, תחושות, זהויות וסיפורים עולים בתוכנו. אפשר ברגעים הללו להזכר "מי אני באמת?" או לשאול "כשאיני יכול/ה להגיד דבר על עצמי/החוויה הזו, מה נשאר?" וכך לרופף את ההזדהות עם הזהות הנפרדת.
אפשר גם פשוט לתת למחשבות, רגשות, תחושות, זהויות וסיפורים לעלות ולהתבונן בהם. להרגיש אותם ישירות בגוף. הן יעלו, ישארו זמן מה ויחלפו. מה נשאר?

הגוף הפיזי
יש הזדהות חזקה עם הגוף הפיזי. למדו אותנו מגיל צעיר לזהות את הגוף הזה כ"אני" (זה שייך למיסוך הראשוני של שם וצורה).
בהשוואה למחשבות, רגשות ותחושות שבאות והולכות, נראה כי הגוף הזה תמיד כאן, מאז שרובנו זוכרים את עצמנו.
בניגוד לכל העצמים האחרים שאנו רואים במלואם בעזרת העין הפיזית ולכן ברור לנו שהם נפרדים מאיתנו, את הגוף הפיזי שלנו איננו יכולים לראות במלואו ללא עזרה של מראה.
כל אלו גורמים לכך שהגוף מרגיש יותר "אני" מכל דבר אחר.
הגוף הפיזי משתנה עם השנים ולכן לפי כלל האצבע הראשון אינו יכול להיות אני. אני הקבוע שמודע לכל השינויים שהגוף הפיזי עובר.
אמנם איננו יכולים לראות את הגוף הפיזי כולו ללא עזרה של מראה, אך אנו מודעים אליו במלואו כאוסף של תחושות וחוויות חושיות (בדומה לחוויה שלנו של העולם = אוסף של תחושות וחוויות חושיות), כך שלפי כלל האצבע השני הגוף אינו יכול להיות אני.
הגוף הפיזי תלוי בזמן ובמרחב, כך שלפי כלל האצבע הרביעי אינו יכול להיות אני.
סביר להניח שההזדהות עם הגוף הפיזי תשאר למרות ההבנה לעיל. כדי לרופף את ההזדהות הזו, אנו יכולים לחזור לחוויה הישירה של עצמנו כפי שאנו באמת, שם לא הצלחנו למצוא גבול לעצמנו.
הגוף הפיזי, הינו הגבול שאנו שמים לעצמנו כשאנו מסתמכים על מה שלימדו אותנו מגיל צעיר, אך בחוויה הישירה שלנו, הגבול הזה אינו קיים.
קשה אולי להבין שאיננו הגוף הזה אך קל לחוות שאיננו רק הגוף הזה, אלא גם כל ה"שאר".

זמן ומרחב
מחשבותינו בדרך כלל נודדות לעבר ולעתיד, במה שקרה והיה ובמה שעדיין איננו ולא קרה ואולי אף פעם לא יהיה או יקרה. עבור מחשבותינו ההווה הינו נקודה מזערית בזמן, בין העבר והעתיד האינסופיים.
במחשבותינו אנו זהים לגוף הזה ואנו זזים ממקום למקום. עבור מחשבותינו, "כאן" זה מרחב קטן, שמכיל את הגוף הזה וכמה אובייקטים בסביבתו הקרובה, בתוך מרחב אינסופי ו"שם" זה כל מה שלא כאן.
הזהות הנפרדת שלנו זקוקה לזמן ומרחב כדי להתקיים.
בחוויה הישירה שלנו, מעולם לא חווינו דבר מחוץ לכאן ועכשיו.
גם כשכביכול היינו במקום אחר מהמיקום הנוכחי, בחוויה הישירה שלנו המקום ההוא היה כאן. גם כשבמחשבותינו אנו נודדים למקום אחר, עבורנו המקום האחר הזה נחווה כאן. היכן מתרחשת החוויה החושית הישירה של אובייקטים שהינם כביכול נפרדים ורחוקים מאיתנו? כאן! למעשה, היכן מסתיים "כאן" ומתחיל "שם"? היכן נמצא הגבול? (נסה/י למצוא את הגבול בחוויה הישירה שלך, כלומר בלי להסתמך על החשיבה, בלי להשתמש במילים והגדרות).
גם חוויות שכבר הסתיימו, ברגע התרחשותן, עבורנו הן התרחשו עכשיו. גם כשאנו נזכרים וחווים מחדש חוויות שנחוו בעבר, הזכרון של החוויה נחווה עכשיו (האם הזכרון זהה בודאות לחוויה המקורית האמיתית או שאנו חווים חוויה חדשה כרגע?). גם כשמחשבותינו נודדות אל העתיד, הדמיון של חוויה עתידית, נחווה עכשיו.
עבר, עתיד וזמן (=מרווח בין שני אירועים) אינם חוויה ישירה שלנו, הם רעיון שנוצר על ידי החשיבה ומתקיים רק במחשבות. בשביל לחוות זמן (=מרווח בין שני אירועים), אנו צריכים לחשוב על אירוע שאינו קורה עכשיו ועל ידי כך ליצור תחושה של זמן, בין אותו אירוע במחשבותינו לבין עכשיו.
היכן מסתיים העבר ומתחיל ההווה? היכן מסתיים ההווה ומתחיל העתיד? היכן נמצא הגבול? נסה/י למצוא את הגבול בחוויה הישירה שלך, כלומר בלי להסתמך על החשיבה, בלי להשתמש במילים והגדרות.
מי אני ללא עבר? ללא עתיד? ללא זמן? ללא הפרדה בין "כאן" ו"שם"? ללא מרחב? מה נשאר? הנח/י לכל תשובה מילולית או מחשבה שעולים והשאר/י עם החוויה הישירה שלך.
להרחבה בנושא זה, ראה/י מאמר "חיים כאן ועכשיו".

בהקדמה לספר "I am That", שמאגד בתוכו שיחות עם המורה הרוחני סרי ניסרגדטה מהרג’, החקירה של "מי אני באמת?" מתוארת בצורה הבאה:

  "The seeker is he who is in search of himself.
Give up all question except one: "who am I?"
After all, the only fact you are sure of is that you are.
The "I am" is certain. The "I am this" is not.
Struggle to find out what you are in reality.
To Know what you are, you must first investigate and know what you are not.
Discover all that you are not – body, feelings, thoughts, time, space, this or that –
nothing, concrete or abstract, which you perceive can be you.
The very act of perceiving shows that you are not what you perceive.
The clearer you understand that on the level of mind you can be described in negative terms only,
the quicker will you come to the end of your search and realize that you are the limitless being"
 – Sri Nisargadatta Maharaj

השאלה "מי אני?" מעלה בהתחלה את כל מי שאני חושב/מאמין שאני. את כל ההגדרות שצברתי עם השנים.
ניתן לחקור ולבדוק את כל אלו לפי כללי האצבע שפורטו לעיל ולראות האם זה מי שאני באמת. בחקירה הזו נגלה שאין דבר שאני יכול/ה להגיד על עצמי שהינו באמת אני, כלומר איני יכול/ה להגדיר את עצמי במילים, אני יכול/ה רק להגדיר מה אני לא.
אם נשאר עם השאלה "מי אני?", בהתכוונות של "מי אני באמת?" (לאור כללי האצבע הללו), לא נאמין לאף הגדרה (I am this or that), בשלב כלשהו לא יעלו יותר הגדרות ונשאר עם תחושת הקיום הבסיסית, "I am", ללא מילים והגדרות.
בכל השיחות עימו, המורה הרוחני סרי ניסרגדטה מהרג’ חוזר על ההנחייה "תנו את כל תשומת ליבכם ל"I am" או "השארו עם ה "I am", כלומר אל תאמינו או תבססו את הזהות שלכם על כל מה שרוצה להתווסף ל"I am", כל מה שהינו ברמה של מילים והגדרות, אלא השארו במרחב השקט של "I am".
זהו תהליך הדרגתי במהלכו האמונה בהגדרות וההזדהות עימן פוחתת ויש יותר רגעים של שקט, ללא הגדרות. באופן הדרגתי נוצרת הזדהות עם תחושת הקיום הבסיסית, "I am".
זוהי הזהות של העד (Witness), ה"I", ששם לב למחשבות, רגשות ותחושות; שם לב להזדהות עם הזהות הנפרדת שמבוססת על הגדרות שנוספו ל I am = האישיות הנפרדת (the person); שם לב למרחב השקט של ה"I am" ומזוהה עימו.
זוהי מעין "זהות ביניים", תחנת מעבר בין ההזדהות עם האישיות/הזהות שמבוססת על הגדרות (I am this, I am that) לבין ההזדהות עם מי שאני באמת (מודעות אבסולוטית, ללא אני נפרד "I", ללא הפרדה דואלית של סובייקט-אובייקט).
ניתן לאמר שהעד מסתכל על העולם דרך ה Silent mind. בזהות זו עדיין יש דואליות, הפרדה בין סובייקט ואובייקט.

"The supreme state is entirely one and indivisible, a single solid block of reality. The only way of knowing it is to be it.
The mind cannot reach it. To perceive it does not need the senses; to know it, does not need the mind." – Sri Nisargadatta Maharaj

על ידי השארות ב"I am" וחקירה מעמיקה יותר נגלה שאנו מודעים, ללא מאמץ, גם לזהות שמבוססת על הגדרות  – "I am this, I am that"; גם לתחושת הקיום הבסיסית – "I am" וגם לזהות של העד – "I", כלומר איננו הזהויות/תחושות הללו.
יתכן שההבנה הזו תרופף את ההזדהות עם העד ותאפשר הסתכלות דרך No mind וגילוי של מי אני באמת: מודעות אבסולוטית, ללא אני נפרד "I", ללא הפרדה דואלית של סובייקט-אובייקט;
limitless being, קיום ללא גבולות (לא ניתן למצוא גבול בחוויה הישירה שלי את עצמי). סביר להניח שיהיה צורך בחוויה הישירה הלא דואלית של מי שאני באמת.
השאלה: "כשאיני יכול/ה לאמר על עצמי דבר, מה נשאר?" עוקפת את השלב של ההגדרות שעולות עם השאלה "מי אני?" ומביאה ישירות אל תחושת הקיום הבסיסית "I am" ללא מילים והגדרות.
דרך השאלות הבאות, נעבור מתחושת הקיום הבסיסית "I am" לחוויה הישירה הלא דואלית של מי אני באמת:
* כשאיני יכול/ה לאמור דבר על החוויה הנוכחית, מה נשאר?
* כשאיני יכול/ה לאמור דבר על עצמי ועל החוויה הנוכחית, היכן אני מסתיימ/ת והעולם מתחיל? האם קיימת הפרדה? היכן נמצא הגבול?
* כשאיני יכול/ה לאמור דבר על עצמי ועל החוויה הנוכחית, האם משהו חסר?
* כשאיני יכול/ה לאמור אפילו "אני", מה נשאר?

שאל/י את עצמך עכשיו "כשאיני יכול/ה לאמר על עצמי דבר, מה נשאר?"… השאר/י עם החוויה הישירה של עצמך ללא הסתמכות על החשיבה, מילים והגדרות.
כדי לבסס את עצמך עוד יותר בחוויה הישירה הזו,  שאל/י את ארבע השאלות הנוספות לעיל והשאר/י עם החוויה הישירה שלך, ללא הסתמכות על החשיבה, מילים והגדרות.
שימ/י לב מי האורח הראשון שבא לביקור ומעלה בך זהות שטוענת לכתר "אני" ואולי אף מעורר הזדהות ואת מחשבת ה"אני"/"שלי"/"את/ה" ומתחיל את סיפור ה"אני" בתוכך.
מחשבה? תחושה? רגש? עבר? עתיד? פחד? תשוקה?… ממקום של מודעות, התבוננ/י באורח הזה ובזהות ובסיפור שהוא מעלה בך.
כל האורחים, הזהויות והסיפורים עולים מתוכך. לך כמודעות יש את היכולת למוסס כל אורח, זהות וסיפור חזרה אל תוך עצמך דרך הידיעה שהם נפרדים ממך או דרך התמזגות עימם (לא הזדהות!), כלומר אינך מתבוננ/ת בהם מלמעלה או מבחוץ כעד נפרד, אלא את/ה צולל/ת אל תוך לב ליבם של הרגשות/תחושות וחווה אותם בצורה אינטימית מבפנים.
לך כמודעות יש את היכולת להפיח חיים כביכול "נפרדים" באורחים, זהויות וסיפורים שעולים בתוכך, דרך שכחה עצמית, אמונה באורח והזדהות עם הזהות שהוא מעלה בך, הכתרתה כ"אני", העברת כוחך אל האורח כך שהוא יכול לשלוט בך כזהות נפרדת ולהטריד את מנוחת הזהות הזו דרך סיפור ה"אני".
במה תבחר/י?

דוגמא: אדם קרוב אליך התנהג כלפיך בצורה שאינה תואמת את הגדרת הזהות הנפרדת לאיך שאדם קרוב ואוהב אמור להתנהג. עולה בך מחשבה/תחושה/רגש "אינני אהוב/ה" שמעלה בך זהות קדומה מהילדות, אותו/ה הילד/ה הדחוי/ה שיש בתוך כולנו. כמודעות, את/ה יכול/ה להתבונן במחשבה/תחושה/רגש והזהות שהם מעלים בתוכך ולמוסס אותם חזרה אל תוך המודעות והאהבה שהינך.
כמודעות, ברגע של שכחה עצמית, את/ה יכולה להאמין למחשבה/תחושה/רגש, להזדהות עם הילד/ה הדחוי/ה, להכתיר אותם כ"אני" וכזהות נפרדת להתייסר ולסבול עקב המחשבה/רגש/תחושה "אינני אהוב/ה", הסיפור שעולה סביב ה"אני" שאינו אהוב וכל מה שעולה בתוכך עקב הסיפור הזה (ראה/י מאמר "אהבה").

העזר/י בחוויה הישירה שלך בשילוב עם החקירה של "מי אני באמת?" כדי להשאר בחוויה הישירה של עצמך ולרופף את ההזדהות עם הזהות הנפרדת שמבוססת על מילים, הגדרות, סיפורים ואוסף של זהויות.
שימ/י לב להבדל בין החוויה שלך בהזדהות עם זהות נפרדת לבין השארות/חזרה לחוויה הישירה של מי שאת באמת, מה מרגיש יותר אני?
בהזדהות עם זהות נפרדת יתכן שיעלו תחושות של כיווץ בגוף לדוגמא באזור הסרעפת, פנים וכד'; יתכן שיעלה כאב בגוף לדוגמא בבית החזה; סביר להניח שיהיה חוסר שקט מנטלי ורגשי עקב הסיפור המנטלי של ה"אני…" שהתעורר לחיים וסערת הרגשות שמתעוררים בך עקב הסיפור הזה; יתכן שתראי בעיני רוחך תמונה של הזהות הנפרדת מדברת או פועלת; יתכן שתזהה/י שהעיניים מסתכלות כלפי מטה והצידה בזמן שאת/ה מקשיב/ה לסיפור ה"אני" ומאמינה בו.
נסה/י לשים לב לכל מה שקורה כשאת/ה מזוהה עם זהות נפרדת, כדי שבפעם הבא שההזדהות הזו תקרה, את/ה תזהה/י זאת מהר יותר ודרך הזיהוי הזה תחזר/י לחוויה הישירה של מי שאת/ה באמת.
בחוויה הישירה של מי שאת/ה באמת ובחזרה לחוויה הזו לאחר הזדהות עם הזהות הנפרדת, יתכן שתרגיש/י תחושה של הרפיה, הקלה, מרחב, שקט, שלווה, חיבור, אהבה, אושר וכד'; יתכן שתזהה/י שהעיניים מסתכלות ישירות קדימה או כלפי מעלה.
נסה/י לשים לב לכל מה שקורה בחוויה הישירה הזו, כדי לבסס את זהותך מחדש על החוויה הישירה הזו ושזו תהיה נקודת הייחוס שלך, כך שבהשוואה אל נקודת ייחוס זו, יקל עליך לזהות מתי את/ה שוכח/ת את עצמך ומזדהה עם זהות נפרדת.
אחד ההבדלים הבולטים הינו המאמץ הרב שנדרש כדי לתחזק זהות נפרדת לעומת כמה שזה נטול מאמץ להיות מי שאני באמת, כי אני כבר מי שאני באמת.

" Love says 'I am everything'. Wisdom says "I am nothing'. Between the two, my life flows." – Sri Nisargadatta Maharaj

בשילוב של חוויה ישירה של עצמי וחקירה של "מי אני באמת?" מתגלה הפרדוקס של הקיום:
בחוויה הישירה של מי שאני באמת, אין אפשרות למצוא גבולות לעצמי ומכאן שאני הכל, כולל ומכיל את כל הדברים (Every thing). כל דבר עולה מתוכי, מתקיים/נחווה בתוכי ומתמוסס לתוכי בצורה מאוד אינטימית. זו היכולת להתמזג עם כל דבר. זו נקודת המבט של האהבה ותחושת המלאות של הקיום.
בחקירה של "מי אני באמת?" לא ניתן למצוא דבר שהינו "אני" (כי אני תמיד מודע/ת לכל דבר ולכן נפרד/ת מכל דבר וקדומ/ה יותר מכל דבר שאני מודע/ת אליו) ומכאן שאיני דבר (No thing) ואיני מושפע/ת מדבר. זו היכולת להתנתק/להפריד את עצמי מכל דבר (detachment בבודהיזם). זו נקודת המבט של התבונה (Prajna בבודהיזם) ותחושת הריק של הקיום (emptiness בבודהיזם). הריק מה"אני", מאפשר להכיל ולהתמלא בכל דבר.
שני האספקטים הללו של המודעות, נראים סותרים מנקודת המבט של הזהות הנפרדת, אך הם שני צדדים של אותה מטבע, שניהם יחדיו (אהבה נבונה או תבונה אוהבת) מאפשרים חיים שלמים, מלאים ומודעים.
אהבה/התמזגות, ללא אספקט התבונה, מביאה לשכחה עצמית, הזדהות והאחזות (attachment בבודהיזם). תבונה/התנתקות, ללא אספקט האהבה, מביאה לנתק מהחיים (transcendence).

"You are what you are, timelessly, but of what use is it to you unless you know it and act on it?
Your begging bowl may be of pure gold, but as long as you do not know it, you are a pauper.
You must know your inner worth and trust it and express it in the daily sacrifice of desire and fear." – Sri Nisargadatta Maharaj

לאחר הגילוי של מי אני באמת – החזרה בכל רגע לחוויה הישירה של מי אני באמת, זיהוי של כל מה שאיני וההבדל החווייתי ביניהם, עוזרים לזהות את הערך האמיתי של מי שאני באמת ולבטוח במי שאני באמת.
השלב הבא הינו לבטא את מי שאנו באמת בחיי היום יום, במילים ובמעשים שלנו, כלומר לדבר ולפעול ממקום של אהבה ותבונה [ראה/י מאמר אהבה] במקום בשם הזהות הנפרדת מתוך פחד ותשוקה.
ניתן לזהות את תחושת הפחד/תשוקה שעולה בתוכנו, לא להאמין לאף מחשבה/זהות/סיפור סביב התחושה, לא להענות לדחף לדבר/לפעול על פי התחושה ולא להדחיק את התחושה, אלא פשוט לאפשר לתחושה לעלות, לזהות שהיא "אינה אני" ו/או להכיל אותה, להשאר עימה, להרגיש אותה, להתמזג איתה (ללא הזדהות!) ולאפשר לה להתמוסס מעצמה. מה נשאר?
נשארת פעולה ספונטנית, נטולת מאמץ, ממקום של אהבה ותבונה.
זהו תהליך מתמשך שבמהלכו נלמד לזהות איך זה מרגיש לדבר ולפעול ממקום של אהבה ותבונה לעומת מתוך פחד ותשוקה ומה תוצאות המילים והמעשים הללו בשני המקרים.
אנו לומדים דרך ניגודים ומודעות להבדלים – כלומר זה שברגע של שכחה עצמית, פעלת מתוך פחד ותשוקה בשם הזהות הנפרדת, לא אומר ש"איבדת את זה" או "לא גילית את זה" (את/ה תמיד מי שהינך, אינך יכול/ה לאבד את עצמך), זה פשוט מאפשר בהירות גדולה יותר לגבי מי שאת/ה באמת וביטוי מדוייק יותר של מי שאת/ה באמת בחיי היום יום.
אין סוף לתהליך הזה, אך עם הזמן תשוקות ופחדים פוחתים מחד וקל יותר לזהות אותם ולא לפעול על פיהם מאידך, כי מי שאני באמת, הינו המענה האמיתי לכל התשוקות ולא ניתן לאבד את עצמי, כך שאין ממה לפחד.

חשוב לציין כי ההנחיות במאמר זה אינן שייכות לרובד של העשייה, כלומר עשייה של הזהות הנפרדת אשר מנסה ליצור יש מאין ודורשת מאמץ רב; אלא שייכות לרובד של מודעות, וקורות באופן טבעי ונטול מאמץ, כי לתת תשומת לב, להיות מודע, היכולת להתנתק ולדעת את עצמי כנפרד מכל דבר או היכולת להתמזג עם כל דבר, הינן תכונות/יכולות טבעיות שלך כמודעות [להרחבה ראה/י מאמר חיים נטולי מאמץ]. מודעות כבמטה קסם, ללא מאמץ, גורמת לטרנספורמציה בכל דבר שהיא נוגעת בו [ראה/י מאמר טרנספיגורציה].

 

  "You are what you are every moment of your life, but you are never conscious of it, except, maybe, at the point of awakening from sleep.
All you need is to be aware of being, not as a verbal statement, but as an ever present fact.
The awareness that you are will open your eyes to what you are. It is all very simple.
First of all, establish a constant contact with yourself, be with yourself all the time. Into self awareness all blessings flow.
Begin as a centre of observation, deliberate cognizance, and grow into a center of love in action.
'I am' is a tiny seed which will grow into a mighty tree – quite naturally, without a trace of effort."
– Sri Nisargadatta Maharaj

 

סדנת מדיטציה ומודעות בנושא "מי אני?", תתקיים ביום שישי, 4/9/20, 10:45-14:15, בסטודיו פשוט יוגה בחיפה. ניתן גם לקבל הנחייה אישית בנושא זה.
התקשרי 052-3470949 או לחצ/י צור קשר לפרטים והרשמה לסדנה או לתיאום פגישה אישית.