אותנטיות

תקציר: המאמר מסביר איך איבדנו את האותנטיות שלנו; מתאר איך חוסר אותנטיות בא לידי ביטוי בחיינו; מפרט מה זה אומר להיות אותנטיים עם עצמנו, עם אנשים אחרים ועם החיים וכולל שיר שכתבתי בנושא וסרטונים מעוררי השראה.
המאמר נכתב במיוחד לכבוד חג פורים, בו אנו לובשים תחפושות ועוטים מסכות. בתום החג, האם נעז גם להסיר את התחפושות והמסכות שאנו לובשים ועוטים בכל שאר ימי השנה?

 

כשהרוחניות יורדת לאדמה,
פוגשת את מהות הפסיכולוגיה,
פושטת את כל המילים הגבוהות והלא מובנות,
משתחררת מהשאיפה להשתחרר מהאנושיות דרך אהבה עצמית,
מה שנשאר זה פשוט להיות אני.

לא אני רוחני או ארצי.
לא אני משופר או פגום.
לא אני אמיתי או מזוייף.
לא אני מוגשם או חסר…

נשאר פשוט להיות אני.
כפי שאני כרגע.
בדיוק כפי שאני כרגע.
לא משנה איך אני כרגע.
בלי ציפייה שאני אשתנה.

כמו תינוק שנולד,
רגע לפני שהוא התחיל להרגיש שהוא צריך להיות אחרת ממי שהוא,
רגע לפני שאמרו לו מי הוא ואיך הוא צריך להיות,
רגע לפני שכל הבלאגן התחיל…

מוזר איך הצלחנו לסבך דבר כל כך פשוט.
כמה מסובך זה כבר להיות אני?
כל תינוק יכול!
מעין מהומה רבה על לא דבר ועם זאת לא קרה כלום.
הכל בסדר.

 

נולדנו אותנטיים, אמיתיים וטבעיים. החיים זרמו, נחוו והובעו דרך הגוף בחופשיות, ללא פילטר, התנגדות או מניפולציה.
נולדנו ללא הפרדה בין בפנים ובחוץ, ללא הזדהות עם הגוף כעצמי, ללא עצמי מוגדר ונפרד מהסביבה וללא מודעות עצמית, כלומר הפניית המודעות כלפי עצמי שהינו מוגדר ונפרד.
נולדנו ללא הפרדה דואלית בין "טוב" ו"רע", "יפה" ו"מכוער", "אהוב" ו"דחוי" וכד' וללא ניסיון להיות רק בצד אחד של הסקלה הדואלית הזו והתנגדות להיות בצד השני. נולדנו ללא בושה.
נולדנו ללא כל המילים הללו, אפילו לא המילה "אני".

עם הזמן, עקב הפידבקים מדמויות המפתח בחיינו, התחלנו להרגיש שיש התנהגויות ורגשות רצויים ולא רצויים.
זה התחיל ברמה מאוד ראשונית ולא מילולית, שכשבכינו חווינו את אי הנוחות וחוסר השקט של דמויות המפתח בחיינו וכשחייכנו וצחקנו חווינו את הנינוחות והאושר שלהם.
זה המשיך עם המילים השונות שלמדנו שדרכם הפנמנו שיש לנו שם וצורה (וכך גם לכל דבר אחר) שהגדירו עצמי נפרד ומילים שביטאו את הדואליות שהרגשנו בין "רצוי" ו"לא רצוי".
זה התגבר כשהתבקשנו בצורה מודעת או לא מודעת לשחק תפקידים שונים, כמו "הילד/ה הטוב/ה", "האח/ות הגדול/ה והאחראי/ת" וכד'. אפילו בקשות קטנות כמו לחייך מול המצלמה או להיות מנומסים.
זה התחדד כשהתחילו לחנך ולהעניש אותנו. למדנו שעלינו לשלוט בעצמנו, כלומר לשלוט בזרם החיים הטבעי שנחווה ומובע דרך הגוף. בושה נכנסה לתמונה.

נולדנו שלמים, ללא כל פיצול.
עם הזמן, בד בבד עם החוויה של עצמי נפרד ומוגדר וחווית הדואליות, התחלנו לחוות מודעות עצמית, כלומר היכולת להפנות את המודעות כלפי העצמי הנפרד שחווינו, להתבונן בעצמנו.
עקב יצר ההשרדות שלנו, היינו צריכים להתאים את עצמנו לדמויות המפתח בחיינו כדי להבטיח שיאהבו אותנו וידאגו לצרכנו.
האקט הלא מילולי של הפניית המודעות כלפי העצמי, התערבב עם שיפוט מילולי דואלי ("טוב" ו"רע", "יפה" ו"מכוער" וכד') ונוצר פיצול בתוכנו, בו יש חלק אחד בתוכנו (סופר אגו, הורה פנימי, מבוגר אחראי פנימי וכד' אשר הופנם מדמויות המפתח בחיינו) ששופט, מחנך ומדכא חלק אחר בתוכנו (אגו, ילד פנימי וכד') וכך הבטיח את התאמתנו לדמויות המפתח בחיינו, את אהבתם, דאגתם ואת השרדותנו. פיצול זה היה נחוץ בילדותנו, אך הוא ממשיך גם בבגרותנו, למרות שהוא כבר לא משרת אותנו.
פיצול זה הנציח תחושת פגימות בתוכנו, התחושה שאיננו ראויים לאהבה ללא תנאי בדיוק כפי שאנו, שאיננו מספיק טובים, שיש משהו בסיסי לא בסדר בנו שיש להסתיר, חלקים שלמים בתוכנו שצריך לדכא, שעלינו להשתנות.

פיצול זה גרם לנו להתנתק מעצמנו ולאבד את האותנטיות שלנו.
כך הפסקנו להיות בזרימה עם החיים, כלומר הפסקנו את הזרימה הטבעית של החיים דרך הגוף והתחלנו לנסות לשלוט בזרימה הזו, לנסות לשלוט בחיים שאין לנו שליטה עליהם.
כך טעמנו מעץ הדעת, ידענו טוב מרע, גילינו כי אנו ערומים (חשופים, אותנתיים, פגיעים) וכיסינו את עצמנו בחזות מזוייפת שאנו מציגים כלפי חוץ.
כך גורשנו מגן עדן והתחלנו חיים שלמים של סבל.

[הרחבה של הנושאים לעיל במאמרים מי אני?, אהבה ולאהוב את עצמך].

 

תחושת הפגימות שתוארה לעיל הינה לב הפצע האנושי.
כמעט כל מה שאנו עושים, במידה זו או אחרת, נועד לברוח מהתחושה הזו, להסתיר אותה ולסתור אותה, להוכיח לעצמנו ולסביבה שאנו בסדר.
תחושת הפגימות גורמת לנו לחפש אישור מתמיד מהסביבה, להיות קבצנים של אהבה, מעין בור ללא תחתית שאף פעם לא מתמלא [ראה/י מאמר אהבה].
תחושת הפגימות מעוותת את המציאות, כך ש"להיות שונה" מתפרש כ"להיות פגום" ו"להיות כמו כולם" מתפרש כ"להיות נורמלי" או "להיות בסדר".

ההרגל שרכשנו בילדותנו בו התאמנו את עצמנו לדמויות המפתח בחיינו המוקדמים, ממשיך בדרך כלל בבגרותנו כניסיון להתאים את עצמנו לאנשים הקרובים לנו ולהתאים את עצמנו לסביבתנו, להיות כמו כולם, אך הרגל זה כבר לא משרת אותנו ולא משיג את מטרתו.

כמיהת הלב שלנו, כמיהת הלב של כל ילד, שיאהבו אותנו אהבת אמת, אהבה ללא תנאי, כלומר יראו אותנו כפי שאנו באמת, יקבלנו אותנו בדיוק כפי שאנו ויתנו לנו לבטא את עצמנו בחופשיות, לא זוכה להתגשם לעולם, כי שכחנו מה זה באמת להיות אותנטיים, אנו מציגים חזות מזוייפת אשר מונעת מאנשים לראות אותנו באמת ולקבל אותנו כפי שאנו ואיננו מאפשרים לעצמנו לבטא את עצמנו בחופשיות.
איבדנו את האמון הבסיסי שאנו ראויים לאהבה ללא תנאי בדיוק כפי שאנו, בלי הצורך להשתנות [ראה/י מאמר אמון].

במציאות, כשאנו מסתכלים מסביבנו אנו רואים שהחיים הינם מקוריים. כל אדם, חיה, צמח, דומם וכד' הינם יחידים ומיוחדים במינם, יצירת אומנות מקורית ואותנטית. אין דבר כזה "נורמלי" או "כמו כולם".
הניסיון להיות כמו כולם, מונע מאיתנו להגשים את עצמנו, כלומר להגשים את הדרך הייחודית בה החיים יכולים לבוא לידי ביטוי דרך הגוף שלנו, לאפשר את היצירה המקורית של חיינו, הגשמה של מלוא הפוטנציאל שלנו.

 

אותנטיות מתחילה עם עצמנו.

אותנטיות ברמה הבסיסית ביותר, באה לידי ביטוי בכך שאנו מאפשרים לחיים לזרום בחופשיות דרך הגוף ומאפשרים לעצמנו להפתח ולחוות את החיים דרך הגוף, כלומר מאפשרים למחשבות, רגשות ותחושות שלנו להיות בדיוק כפי שהן. אנו מאפשרים למחשבות לעלות, להיות ולהתמוסס מעצמן. אנו מאפשרים לרגשות ותחושות לעלות, נושמים לתוכם, מרגישים אותם, נותנים להם לעשות מה שהם רוצים בגוף ונותנים להם להתמוסס מעצמם. ברמה הזו אותנטיות הינה זהה לנוכחות מלאה ברגע הזה [ראה/י חיים כאן ועכשיו].

אותנטיות ברמה עמוקה יותר, באה לידי ביטוי בכך שאנו מאפשרים ונותנים לעצמנו אישור להיות בדיוק כפי שאנו, כלומר אנו לומדים לקבל ולאהוב את עצמנו על כל החלקים שבנו (כל החלקים בתוכנו זוכים להיראות ולבטא את עצמם), לומדים לנהל מערכת יחסים אוהבת עם עצמנו; מפסיקים לזרום עם הנטייה לשפוט, לחנך ולדכא חלקים בעצמנו ודרך הקשבה עמוקה וחמלה לקולות השונים בתוכנו (אגו וסופר אגו) אנו חוזרים בהתחלה למודעות עצמית טהורה (שאינה מעורבבת עם שיפוט מילולי דואלי, מודעות עצמית טרום הפיצול לסופר אגו ואגו) וברמה עמוקה יותר למודעות ללא עצמי (טרום הפיצול ל"אני" ו"אחר" וטרום הפניית המודעות לעצמי הנפרד) [הסבר על איך לעשות זאת בפועל במאמר לאהוב את עצמך].

שאל/י את עצמך "מה אם אסכים להיות עם עצמי, בדיוק כפי שאני, בלי לצפות שאשתנה?" ותנ/י לשאלה להדהד בתוכך. אין צורך לחשוב על התשובה. התשובה אינה מילולית. התשובה הינה בתחושה שעולה בתוכך עקב השאלה. השאלה פותחת את הדלת למרחב של אהבה שכבר קיים כאן כרגע.

יתכן ותעלה בך התנגדות לאחות את הפיצול, לשחרר את ההרגל המושרש של לחנך את עצמך, כיוון שאולי ללא השליטה העצמית המוגבלת של הסופר אגו באגו, תאבד/י כל רסן.
חשוב להבין שהתנהגות משולחת רסן הינה בסה"כ תגובת נגד לניסיון לשליטה, הם מגיעים יחד מתוך הכאב הראשוני בו חווינו אהבה מותנית והרגשנו שאיננו יכולים להיות כפי שאנו ואנו צריכים להתאים את עצמנו למישהו אחר.
קל לראות זאת אם נסתכל על ילדים אשר בוחנים גבולות, שמתנהגים בצורה מסויימת שאינה תואמת את רצון הוריהם, כניסיון לבדוק "האם תאהבו אותי למרות זאת? גם כשאני לא מתאים את עצמי אליכם? גם כשאני מתנהג בצורה שהגדרתם שאינה רצויה ואני מפרש אותה שהיא אינה ראויה לאהבה?". זו בסך הכל דרך לקבל את האהבה ללא תנאי שהילד כל כך כמה אליה.
רק דרך אהבה עצמית ללא תנאי, דרך איחוי הפיצול, אנו מגלים שכבר אין צורך בשליטה ובמודעות עצמית, כי ישנו אמון בזרימה ההרמונית הטבעית של החיים דרך הגוף.

אותנטיות באה לידי ביטוי בכך שיש תאימות בין הערכים, הכוונות, המחשבות, הרגשות, המעשים והמילים שלנו.
בכל רגע שאנו מגלים שאין תאימות כזו, ניתן לשאול את עצמנו "מה יותר אותנטי עבורי כרגע?" ולתת לשאלה הזו להדהד בתוכנו מבלי לחשוב על התשובה, לתת לתשובה לעלות מתוך מרחב פתוח של חוסר ידיעה.

 

אותנטיות ממשיכה עם אנשים אחרים.

ככל שאנו יותר אותנטיים עם עצמנו, נוכל להיות יותר אותנטיים עם אנשים אחרים.
ההתרחקות מעצמנו ואיבוד האותנטיות התחילו עקב התחושה שאיננו ראויים לאהבה ללא תנאי והניסיון לזכות באהבה דרך התאמה של עצמנו למה שהרגשנו שיזכה אותנו באהבה.
כאן החלו רגשי נחיתות לעומת אנשים אחרים וניסיון לפצות על כך דרך שיפוטיות כלפיהם שנועדה להביא לרגשי עליונות.
אי לכך, החזרה לאותנטיות מתחילה באהבה עצמית שתוארה לעיל ובזיהוי כל הרגעים בהם איננו אותנטיים מול אנשים אחרים, כל הרגעים בהם אנו מציגים חזות מזוייפת כדי לזכות באישורם, הערכתם ואהבתם, כל המניפולציות שאנו עושים כדי לזכות באהבה, כל הרגעים בהם אנו מתנהגים כקבצנים של אהבה. כמו כן, זיהוי הרגעים בהם אנו שופטים אנשים אחרים, מרגישים רגשי נחיתות או עליונות.
כשאנו מזהים זאת אנו יכולים לשאול את עצמנו: "האם זה באמת נחוץ כרגע?", "האם זה באמת משרת אותי?", "מה יקרה אם אשאר אותנטי?" וכד'. אין צורך לחשוב על התשובה, פשוט לתת לשאלה להדהד בפנים ולראות מה עולה מתוך המרחב של חוסר ידיעה.
יתכן ותעלה בתוכנו התנגדות להפסיק את הריקוד המגושם שאנו רוקדים כדי לזכות באהבה של אנשים אחרים, כי הפסקת הריקוד משמעה להיות פגיע, לקחת את הסיכון שיתכן ונחווה דחייה ונצטרך לפגוש את תחושת הפגימות ולהתמודד עם חרדת הנטישה שלנו.
אפשר להפתח לחוות את התחושות הללו במלואן דרך הגוף, לנשום לתוכן, להרגיש אותן ולתת להן לעשות מה שהן רוצות בגוף. נגלה שהמפגש עימן מעלה קושי רגעי נסבל ודרך המפגש האמיתי הזה התחושה והפחד חולפים ואנו מתחברים לעצמנו.
[הרחבה מעמיקה על איך לעשות זאת בפועל במאמר אהבה].

אותנטיות מול אנשים אחרים גם באה לידי ביטוי בכך שאנו מאפשרים להם להיות אותנטיים, שאנו מוכנים להניח את כל הרעיונות והמחשבות לגבי איך הם צריכים להיות ואיך הם צריכים להתנהג ופשוט להסכים לראות איך הם באמת כרגע. מה האמת שבאה לידי ביטוי דרכם כרגע.
ניתן לאמר שבמובן מסויים הרעיונות והמחשבות שיש לנו לגבי אנשים אחרים יחד עם חוסר הרצון שלנו לראות את חוסר האותנטיות שלנו, לערער את הזהות המזוייפת שאנו מציגים כלפי חוץ ולפגוש את תחושת הפגימות וחרדת הנטישה שלנו, גורמים לנו להתעלם ולהדחיק את האמת שבאה לידי ביטוי דרך אנשים אחרים, במילים ובמעשים שלהם, כדי לא לערער את ה"אמת" והזהות המזוייפת שלנו ולא לפגוש את תחושת הפגימות וחרדת הנטישה שהמילים והמעשים שלהם מעלים בתוכנו.
כאילו יש לנו שבב בעין שמונע מאיתנו את הראייה הבהירה של המציאות כפי שהיא. כאילו יש לנו פקקי אוזניים שמונעים מאיתנו לשמוע את האמת. אנו יכולים לבחור לטמון את ראשנו בחול, לעצום את העיניים ולא לראות ולאטום את האוזניים ולא לשמוע, אך איננו יכולים להפסיק להרגיש. הרגעים הללו שבהם אנו אטומים למציאות שנמצאת מול עיננו ולאמת שנאמרת לנו, הינם רגעים שמרגישים לא טוב בגוף, רגעים של חוסר שקט שאינו נותן מנוח. בראש זה יכול להחוות כבלבול.
ברגעים כאלו ניתן לשאול את עצמנו "מה אני יודע/ת שאיני רוצה לדעת?", "מה נמצא מול עיני שאיני רוצה לראות?", "מה נאמר לי ואיני רוצה לשמוע?" וכד'. אין צורך לחשוב על התשובה, פשוט לתת לשאלה להדהד בפנים ולראות מה עולה מתוך המרחב של חוסר ידיעה.

אותנטיות עם אנשים אחרים מחייבת תקשורת אותנטית שמבוססת על הידיעה שאף אחד מאיתנו אינו מחזיק באמת של הרגע. האמת של הרגע מתגלה דרך כך שכל אחד מאיתנו מוכן להיות אותנטי עם עצמו ולגלות מה אמיתי ואותנטי עבורו כרגע, לשתף את הצד השני בכנות באמת הזו ובחוויה שלו של הרגע הזה (אמונות, רגשות וכד') דרך דיבור מהלב, ללא שיפוט או האשמה ולהקשיב לאמת של הצד השני בהקשבה עמוקה וחמלה. כך אנו מגלים אמת משותפת שרלוונטית לרגע זה [הרחבה על איך לעשות זאת בפועל במאמר מערכות יחסים כדרך רוחנית, בפסקה שעוסקת בתקשורת בונה].

אותנטיות עם אנשים אחרים ותקשורת אותנטית הינם כמו מטה קסמים שפותח דלת נסתרת לעולם אמיתי, חי ומרגש.
אל תחכה/י שאנשים אחרים יהיו אותנטיים. דרוש רק אדם אחד (את/ה!) שהינו באמת אותנטי וזה נותן אישור לסובבים אותך להצטרף אליך, כי כולנו כמהים לאותנטיות (שנוכל באמת להיות מי שאנחנו, שיראו אותנו באמת, שיקבלו אותנו באמת, שיאהבו אותנו באמת – במקום את החזות המזוייפת שאנו מציגים כלפי חוץ). אותנטיות נוגעת עמוק בתוך ליבנו.

רק בדרך זו אנו יכולים להגשים את כמיהת הלב שלנו לאהבה ללא תנאי, הכמיהה שיראו אותנו כפי שאנו באמת, שיקבלו אותנו בדיוק כפי שאנו ויתנו לנו לבטא את עצמנו בחופשיות.

בסרטון "כוחה של האותנטיות" מייק רובינס מעביר בצורה טובה את מטה הקסם של האותנטיות:

 

 

כך מתאפשרת אותנטיות עם החיים.

ככל שאנו יותר אותנטיים עם עצמנו ועם אנשים אחרים, אנו יכולים להיות יותר אותנטיים עם החיים, כלומר באמת לחיות ולהגשים את חיינו בהתאם לכמיהת הלב והנשמה שלנו, ולא לחיות חיים של אנשים אחרים; באמת לאפשר ליצירה המקורית של חיינו להתגלות במלוא הדרה; לתת לחיים שלנו להפוך למתנה ולמסר שלנו לעולם.

כדי לחיות חיים יותר אותנטיים ניתן להשלים את המשפטים הבאים ולשאול את השאלות הבאות.

בסרטון "קוד האותנטיות", פיליפ מק-קרנן, ממליץ להשלים את המשפטים הבאים:
כמיהת הלב שלי הינה…
לא אכפת לי מה אנשים חושבים, אני פשוט רוצה…

אפשר להוסיף משפט כגון "אם לא הייתי מפחד, הייתי…"

בסרטון"אותנטיות" ג'ו גרסטנדט ממליץ לשאול:
מי אני?
what am I here for?
מה המתנה שלי?
האם אני חי/ה בהתאם לתשובות לעיל או האם יש פער בין החיים שלי בפועל לבין התשובות הללו?
האם אנשים שמכירים אותי טוב יזהו את התשובות שלי בחיי?

בסרטון "לחיות חיים אותנטיים" ד"ר מריה סירויס ממליצה לשאול:
איך זה יהיה להיות 5% יותר אותנטי?
איך יראה השבוע שלי אם הוא יהיה 5% יותר אותנטי מהשבוע הקודם?

זו שאלה טובה, כיוון שהחזות המזוייפת שלנו לא נוצרה ביום אחד והיא גם כנראה לא תעלם ביום אחד.
להיות יותר אותנטי זהו תהליך הדרגתי, חקירה מתמשכת שמתרחשת במרחב של חוסר ידיעה, דרכה אנו מגלים איך האמת, האהבה והחיים באים לידי ביטוי בצורה ייחודית דרכנו, בכל רגע ורגע.

 

 

האמת היא שכל המסע הרוחני, נועד להחזיר אותנו לאותנטיות, למי שאנו באמת, אך לא במובן האבסולוטי כפי שאנו חושבים (אני "רוחני" שמגיע ל"הארה" שנתפשת כחופש מהאנושיות שלנו), אלא דווקא במישור היחסי, פשוט לחזור להיות בדיוק כפי שאנו, כפי שנולדנו, חזרה למצב הטבעי והאנושי שלנו (מצב שאינו דורש מאמץ או מניפולציה), מצב של שלמות (לא מושלמות!), טרום הדואליות של "אני" ו"אחר", טרום ה"מודעות העצמית" והפיצול לסופר אגו ואגו, לפני שהתחלנו לשחק תפקיד כדי לזכות באהבה.
חזרה לאמון הראשוני, שאנו ראויים לאהבה ללא תנאי וללא הצורך להשתנות, שרואים אותנו ומעריכים את הייחודיות שלנו, הדרך הייחודית שבה החיים באים לידי ביטוי דרכנו. שאנחנו יכולים להניח את התחפושות והמסכות בצד ולהפסיק לשחק. שזה ממש בסדר פשוט להיות אני.

 

את התהליכים שמתוארים במאמר זה ניתן ללמוד בסדנה דרכו של הלב, קורס מדיטציה ומודעות, במפגשים אישיים/זוגיים לריפוי, העצמה וצמיחה ובסדנה סודות הטנטרה. המפגשים מתקיימים בחיפה. אם אינך מהאזור, ניתן לקיים מפגשים אלו בשיחת וידאו. התקשר/י 052-3470949 או לחצ/י צור קשר לפרטים והרשמה.